החלטה בתיק בש"א 183091/06

המבקשים עותרים למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבה, או מי מטעמה, לעשות שימוש בחנייה הצמודה לדירה שברחוב בית הלל 9 רמת גן (חלקה 656/6 בגוש 6159), עד למתן פסק דין בתובענה.

עיקר הטענות וההליכים

עמדת המבקשים

1.         המבקשים הם יורשיו של המנוח משה דיל ז"ל (להלן: המנוח). הם ירשו, בין השאר, את דירתו ונרשמו כבעליה בלשכת רישום המקרקעין ביום 16.8.06. הדירה מצוייה בקומה ג' בבית משותף. לדירה צמודה חנייה לכלי רכב אחד, בשטח של 12.5 מ"ר (ראו נסח הרישום, נספח א' לבקשה). המשיבה אף היא בעלת דירה בבית המשותף. לדירתה לא צמודה חנייה. המשיבה עשתה (ועושה) שימוש בחנייה הצמודה לדירת המבקשים. המבקש 10 ביקש מן המשיבה לחדול מן השימוש בחנייה האמורה, אך היא מיאנה לחדול. לאחר פניית פרקליטם (דאז) של המבקשים אל המשיבה (נספח ג' לבקשה), המציאה היא לידיו העתק של מסמך ממנו עולה - לטענתה - כי רכשה את החנייה מן המנוח ביום 17.9.01, תמורת 1000 דולר ששולמו למנוח (נספח ד' לבקשה).  המבקשים טוענים כי החתימה על המסמך אינה חתימת המנוח. מכאן, שההסכם האמור הוא הסכם מזוייף שאין בו כדי להקנות למשיבה כל זכויות שהן בחנייה. המבקשים עותרים להורות למשיבה לחדול לאלתר מן השימוש בחנייה, שכן המשיבה פוגעת בזכות הקניין שלהם בחנייה ושוללת מהם את הזכות לעשות שימוש בחנייה ולגבות בגין החנייה דמי שכירות (סעיף 12 לתצהיר המבקשת 7). לשיטתם, במידה ולא יוענק צו המניעה הזמני ישונה מצבם של המבקשים לרעה וייפגעו זכויותיהם הקנייניות בנכס (סעיף 13 לתצהיר).

עמדת המשיבה

2.         המשיבה טוענת כי אין ממש בבקשה. ראשית, היא טוענת כי רכשה כדין את החנייה מן המנוח ביום 17.9.01, על פי ההסכם שצורף לבקשה. ההסכם נכתב בידי המשיבה, במעמד המנוח, אגב הקראת תוכנו למנוח. ההסכם נחתם בידי המנוח. הוא קיבל את מלוא התמורה   (1000 דולר). המשיבה מטעימה כי הזכות שרכשה אינה זכות שכירות כי אם זכות בעלות בחנייה. שנית, אמנם כן. המשיבה לא דיווחה לשלטונות מיסוי המקרקעין אודות העיסקה ואף לא רשמה לטובתה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, אלא שאין בכך כדי לגרוע מזכויותיה. שלישית, המבקשים אינם זכאים לסעד הזמני, הן משום שסיכויי הצלחתם בתובענה, סיכויים דלים הם, והן משום שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה ולו נוכח אורך תקופת השימוש שהיא עושה בחנייה (כחמש וחצי שנים). יש לשמור על מצב זה עד להכרעה בתובענה. המבקשים עותרים למעשה לשינוי המצב הקיים ואין להתיר להם את הדבר. המשיבה מוסיפה וטוענת לשיהוי מצד המבקשים בהגשת בקשתם, שכן מאז חודש יולי 2006 (לכל המאוחר) ידוע להם כי היא עושה שימוש בחנייה.

3.         לאחר הגשת הבקשה, נקבעה היא לדיון במעמד הצדדים ליום 19.12.06 אך הדיון נדחה לבקשת המשיבה, ליום 25.12.06. בדיון שקויים, נחקרה המצהירה מטעם המבקשים, הגב' רבקה דיל וכן נחקרה המשיבה. לאחר מכן, הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם בכתב.

הפלוגתאות וההכרעה

4.         העיון בטיעוני הצדדים מלמד כי השאלה הצריכה הכרעה היא אם אכן הראו המבקשים כי לכאורה אין למשיבה זכות כלשהי לעשות שימוש בחנייה, אשר על פי המצב הרישומי כיום, צמודה לדירת המבקשים. לשאלה זו שני פנים: הפן ה ראייתי: האם לכאורה יש ממש בטענה כאילו החתימה על ההסכם מיום 17.9.01, הנחזית להיות חתימתו של המנוח,איננה חתימתו; הפן המהותי - מהי הזכות נשוא ההסכם: האם הוענקה למשיבה זכות שימוש בחנייה או שמא זכות הבעלות בה. אגב כך, אפשר ותידרש פרשנותו של ההסכם.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת, הן מן הטעם שלא שוכנעתי לכאורה כי החתימה על ההסכם אינה חתימת המנוח והן מן הטעם שלעת הזו, לא ניתן לפרש את ההסכם כמעניק אך זכות שימוש בחנייה. שאלת הפרשנות מחייבת הבאת ראיות, אך הראיות הנדרשות לא הובאו בפניי.

המתווה הנורמטיבי

(א) דיני הקניין

5.         סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: החוק או חוק המקרקעין), קובע כי עיסקה במקרקעין משתרעת על כל הקרקע. אין תוקף לעיסקה בחלק מסויים במקרקעין, בהעדר הוראה אחרת בחוק. אותה הוראה אחרת קיימת בנוגע לבתים משותפים. סעיף 62  (א1) לחוק, מתיר העברתו של חלק מסויים של רכוש משותף שהוצמד לדירה פלונית, לדירה אחרת, אף ללא הסכמת בעלי הדירות האחרים (ובהתקיים תנאים שאינם לענייננו). הפועל היוצא הוא כי בעלי דירות בבית משותף רשאים לעשות עיסקה ביחס לרכוש המוצמד לדירותיהם, בלא שהעיסקה תחול על הדירות. כך נטען שאירע בפרשתנו: המשיבה טוענת כי נכרת חוזה בינה לבין המנוח, לפיו המנוח מכר לה את החנייה שהייתה צמודה לדירתו. המבקשים כופרים בחוזה זה, הן מבחינת תוקפו והן תוכנו. הסוגייה הקניינית מחייבת אף פרשנותו של ההסכם, על מנת להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו.

(ב) דיני הסעדים הזמניים

6.         ההלכה הפסוקה מורה אותנו כי:

"בקשה לסעד זמני נחתכת לפי ראיות וטענות שלכאורה, ולעולם חייב השופט המקיים דיון בה להימנע במחשבה ובניסוח מקביעות מוחלטות, המתיימרות להכריע את גורל המשפט. אמת נכון הדבר, שבמסגרת החלטתו שומה על השופט לקבוע מימצאים ולהביע דעה, אך מימצאים אלה ודעה זו אמורים להיקבע במסגרת הדיונית של הסעד הזמני".

(רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ, פ"ד מג (1) 579, 582)

לא זו אף זו. על מהותה של ראייה לכאורה עמד הנשיא ברק (כתארו אז) בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, בציינו:

"... 'ראיה לכאורה' היא, איפוא, ראיה שטמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מן הכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, אפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מן הכח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל".

כך הוא המצב אף בענייננו.